ביקור אצל יאמאוואקי ספטמבר 2017

רקע: סכיני יאמאווקי הם מותג מפורסם מהעיר סאקאי ביפן. סאקאי מהווה כבר 600 שנים את המרכז הגדול ביותר לחישול סכינים ביפן. באזור המאה ה-14 החלו לייצר בעיר את חרבות הקאטאנה המפורסמות, ולאחר הצגת הטבק ליפן ע"י הפורטוגזים במאה ה-16 החלו לייצר בעיר גם סכינים לקציר הטבק שהפכו במהרה לידועים בתור הטובים ביפן. בשנת 1860 כשהמורדים הסמוראים הפסידו לקיסר ויצא חוק האוסר על נשיאת חרבות ע"י אנשים פרטיים הסבו הרבה מחרשי החרבות הידועים את מלאכתם לייצור סכיני מטבח תוך כדי שהם רותמים את הטכנולוגיה והמסורת ארוכת השנים למשימה. יאמאווקי מרכזים את מיטב הסכינים המיוצרים בעיר משנת 1927 ומתמחים בעיקר בסכיני שף פרימיום מקצועיים המיוצרים בעבודת יד. אחד החברים שלנו מסכיני יאמאוואקי אסף אותנו מתחנת הרכבת של סאקאי ומשם המשכנו למשרדים לפגוש את הנשיא יאמוואקי.

מכיוון שהגענו בדיוק בשעת הצהריים, יאמאוואקי הציע לנו לצטרף אליו ל-Beef Sukiyaki. ככל הניראה הוא לקח אותנו למקום יוקרתי במיוחד, היה שווה ביותר.

לאחר הארוחה הורדנו את הנשיא יאמאוואקי בדרך, והמשכנו לפגוש את הנפח מאסטר ריו-איצ'י איקאדה. מאסטר איקאדה הוא צאצא למשפחת נפחים, את הסדנא הוא ירש מאביו ולכן מקום העבודה שלו הוא הבית של אמא שלו. מאחורי הבית, בנפחייה קטנטנה איקאדה סאן עומל כל יום על ייצור סכיני שף יפניים מסורתיים. הוא בין השאר מכין גם חרבות יפניות, אבל הוא טוען שהוא לא הגיע לרמה של אביו וחישול החרבות הוא תחביב בלבד. איקאדה מחשל ביעקר סכינים מסורתיים בתצורת סאן-מאי, וגם הוניאקי שמן. חודש ספטמבר הוא עדיין חם מאוד, ואם בחוץ היה חם, בתוך הנפחייה שורר חום מטורף שקשה בכלל לדמיין. לא ברור איך הוא עובד שם כל יום בשיא הקיץ מול הכבשן. אחרי החצי שעה שבילנו שם יצאנו ספוגים לחלוטין.

איקאדה סאן נתן לנו לנסות לדפוק על כמה סכינים בעזרת הפטישים הידניים שלו. בפטישים האלה הוא מתמש רק לחישול חרבות, שכן את החרבות לא מחשלים בעזרת פטיש מכאני אלא רק באמצעים מסורתיים.

כמובן שלא יכולנו שלא לנסות את הפטיש הגדול. לאחר ההדגמות נפרדנו מאיקדה סאן, היציאה החוצה לשיא הקיץ הרגישה כמו כניסה לקניון ממוזג בהשוואה לנפחייה היוקדת.

המשכנו לתחנת ההשחזה של יאמאוואקי, התחנה ממוקמת בתוף בית יפני קטנטן שהוסב לסדנאת עבודה. באופן כללי, כל התעשייה בסאקאי היא בחצרות של בתים, בתוך רחובות צרים ועתיקים בני מאות שנים. כל נפח ובעל מלאכה פתח סדנאת עבודה בחצר של הבית שלו. זה דבר נפוץ ביפן למצוא מפעל עומד בחצר האחורית של הבעלים. לתחנה מגיעים הסכינים מהנפחים, ופה הם מעוצבים לכדי סכין שף מלוטש ומושחז.

משם המשכנו לתחנת חיבור הידיות, שהיא בעצם בית פרטי מול בניין המשרדים של יאמאוואקי שנרכש והוסב לסדנא.

הידיות מחוברות באמצעות צריבה בלבד, חוץ מסכיני דבה כבדים שבהם משתמשים גם בדבק.

התחנה הסופית היא הטבעת המותג, כל סכין עובר חריטה ידנית.

את הערב סיימנו בפאב, ומשם עברנו לפאב אחר לשיר קצת קריוקי להפתעת המקומיים.